פרשת השבוע – חֻקַּת

בפרשת “חֻקַּת” נפטרים במדבר גם מרים וגם אהרן (“וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם” במדבר כ א, “וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם, בְּרֹאשׁ הָהָר” במדבר כ כח), ומוכרז גם עונשו של משה – למות בעבר-הירדן, לפני שייכנס לארץ. בכך הפרשה מזמינה את השאלה כיצד תראה ההנהגה העתידית של עם ישראל, כאשר יגיע לארצו – כיצד ימולא החלל של המנהיגים-הנביאים ועושי-הניסים משה, מרים ואהרן, ואיזה אופי יהיה למי שיחליף אותם. את התשובה אפשר למצוא בהפטרת השבוע – בסיפורו של שופט יוצא-דופן, יפתח הגלעדי.

בודדות ההפטרות שנבחרו מתוך ספר “שופטים” (דבורה, שמשון, ויפתח), ושלושתן מייצגות סיפורים חריגים. דבורה בולטת כמובן בהיותה אישה, והבחירה בה (לפרשת שירת הים) מדגישה את התפקיד הציבורי השמור לנשים; שמשון חריג בסיפור לידתו וחייו הנסיים (לטוב ולרע), המלמד שבסופו של דבר לאדם חלק בקביעת גורלו לא פחות מאלהים; ויפתח הגלעדי, נשוא הפטרת “חֻקַּת”, מזכיר שכל אדם, מרקע בעייתי ככל שיהיה, ואפילו דחוי מהחברה, עשוי לגאול את ישראל.

אך דווקא משום חריגותן, שלוש הבחירות הללו, ובפרט הבחירה ביפתח, מבליטות את העיקר המשותף לשאר מנהיגי ישראל בתקופת השופטים: ארציותם, פשטותם, ובעיקר מוגבלותם. מיד לאחר יפתח נמנים שלושה שופטים ללא כל ייחוד (“אִבְצָן מִבֵּית לָחֶם”, ” אֵילוֹן הַזְּבוּלֹנִי”, “עַבְדּוֹן בֶּן-הִלֵּל”); הכתוב מתאר לגביהם רק פרטים משפחתיים, היכן פעלו, סיכום קצר על משך הקדנציה (שבע, עשר ושמונה שנים בהתאמה) – וציון מפורש של העובדה שהם מתו, והיכן נקברו. תיאורים אלה, ללא ניסים או מקורות יוצאי-דופן, ובציון מפורש של הסוף הארצי המתבקש, מבליטים את האנושיות שבשופט, את ארציות המנהיג, ואת הנורמליות שבשלטון.

זו היא התשובה לשאלה לגבי אופי המחליפים של משה, מרים ואהרן – זו ההכרה שמערכת שלטונית אינה יכולה להסתמך ניסים או על מציאת “סופרמנים”, אלא צריכה להיות מערכת שתתופעל באופן ארצי, בידי בני-אדם.

מקובל להתייחס ליהדות כאל דת “משיחית”, כלומר בעלת תפיסה של פתרון על-טבעי: על-טבעי הן במוחלטות שלו כפתרון ועל-טבעי בהיותו קרוב עד מיידי. למעשה רווחת התפיסה שהתוכן המשיחי כ”כ מרכזי ומהותי בתרבות ובנפש היהודיות, עד-כדי כך שאפילו לתנועות מהפכניות חילוניות או אנטי-דתיות לאורך ההסטוריה מנסים למצוא הסברים ושורשים “יהודיים משיחיים”: למשל המהפכנות המרקסיסטית, המיוחסת ל”משיחיות” של היהודי-לשעבר מרקס, ה”מהפכה הציונית” של הרצל החילוני, הנסיון לברוא “עברי חדש”, ועוד. גם כיום תנועות רבות מאמינות שהן יהודיות-טבעיות בזכות האלמנטים המשיחיים שבהם; בין אם הן מקדמות “גאולה” (של עם או אדמה), או “מהפכה” (“חברתית”, “ציונית” או אחרת), או אפילו “פתרון” (של “שלום עכשיו” או של “מכה צבאית”/”צריבה תודעתית”). אולם המסר העקבי ביותר בספר שופטים ובסיפור של עם ישראל בארץ הוא דווקא אנטי-משיחי, הוא ארצי לחלוטין: השופטים הם בני-אדם “רגילים”, הם מובילים פתרונות ארציים מבלי לחכות או להסתמך על ניסים, וכמובן שהפתרונות הללו אף פעם אינם מוחלטים. התיבה החוזרת המוכרת “וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ X שָׁנָה” (שופטים ג יא, ל, ועוד) מראה שאין “מלחמה-שתשים-סוף-לכל-המלחמות”, ואין “נצחון סופי” (לא צבאי וממילא לא מסוג אחר), וממילא אין שינוי בסדרי-עולם או בטבע-האדם; אך בכל זאת, ספר שופטים מלמד אותנו שתפקיד ההנהגה, בכל דור מחדש, לעשות את המיטב שביכולתה לפתרון ארצי של הבעיות מולן ניצב העם.

 לרגל סיום הסמסטר, לא נותר לי אלא להזכיר לכם שהבחינות טבען ארצי למדי; על-כן לימדו היטב, והשקיעו ממרצכם, כי רק כך תוכלו להצליח. זכרו גם שלא לייחס חשיבות רבה מדי לאף בחינה ספציפית, כי אין אף בחינה-שתשים-סוף-לכל-הבחינות; התענגו על כל בחינה מוצלחת, ונסו להנות ולשְׁקֹט עד לפעם הבאה.

בהצלחה!

(שבת חקת, תש”ע)